הפרעות התנהגות בביה"ס היסודי והתמודדות עם תוקפנות ועם דחייה חברתית וחרם
תקופת בית הספר היסודי היא גיל שלמעשה צריך להוביל להיעלמות מוחלטת של התוקפנות. אנו סובלניים כלפי התוקפנות עד תחילת תקופה זו. פרויד חקר את שלבי התפתחות האדם ואפיין את הגיל כגיל החביון – הדחפים האלימים נעלמים ומופיעים שוב בגיל ההתבגרות. זה בגלל תהליך עמוק שהילד עובר לפני ביה"ס היסודי. כל תקופת החביון היא תוצאה של התסביך האדיפלי. בגיל 4 וחצי הילד מבטא משאלות של השתלטות על המשפחה שלו והוא מסוגל להבין את חוקי המערכת. הילד מבין שהוא במערכת ויש פוליטיקה – מנהיגים ומונהגים. התגובה של הילד לזיהוי זה היא ניסיון להתמקם בראש הפירמידה המשפחתית או בגן. זוהי המשאלה האדיפלית – משאלה של הילד להרוג את אביו ולנכס את אמו. אם יצליח להשתלט, משאבי המשפחה יופנו אליו והוא יכחיד את אחיו. מדענים כיום מאשרים את הקונפליקט בין הילדים ככלי מובנה ברמה גנטית לקונפליקט עם האחים.
התקופה של גיל 4-5 מאופיינת במאבק מאוד גדול כשהסמכות ההורית אמורה להיות נוכחת בבית כדי לעזור לילד לקבל את חוקי החברה ולוותר על המשאלות האימפריאליסטיות. מקבלים פחות אך יקבל בטחון ע"י קבלת העסקה מההורים – מפתח את המצפון שלו, ידע והאמונה בידע שכיבוד הגבולות הן ערובה לשלומו של הפרט. עסקת חליפין שרוב הילדים מקבלים.
גם עמים צריכים להגביל אחד את השני – וכך גם הילד שלנו. צריכים לשים לו גבולות ולא שיחות והסברים. חשובה סנקציה – שזה הבעת אי שביעות רצון. רוב הילדים מעדיפים אהבה על פני כוח, מוותרים ונכנסים לסוד התרבות שלנו. כשילד נכנס לחברת הילדים כבר ברור לו שצריך לכבד חוקים למיניהם. כשילד עדיין אגוצנטרי מאוד, עדיין שתלטן, ומרגיש עוול כאילו הכל נגדו – כשיש לו פנטזיות כאלה, מגיע לכיתה א' והשהייה בתוך הקבוצה, חוסר תשומת לב אישית של המורה, כל הדברים האלה לא נראים לו ואז מבטא התנגדות – ברמה שבין הילדים, מול המורה.
יש המשתפים פעולה עם המורה אבל לא בקבוצת הילדים. עוד רמה של חוסר קבלת סמכות – גם בשיעור, מקללים את המורה, מתקשים מול נזיפות. אלו ילדים שהגיעו לבי"ס יסודי עם חוסר בשלות ולא ADHD, אלא בעיה התפתחותית. גם ילדי ADHD יכולים להבין חוקים וללא בעיית התנהגות. מסוגלים לדכא את דחפיהם אבל לא יקשיבו (ADD). הפרעת קשב ADHD אינה סיבה לחוסר הפנמה. הכוחניות של הילדים האלו מתחלפת במוטיבציה קבוצתית.
גם הילד שנכנס לבי"ס – נכנס למסגרת מציפה ביותר וצריך לעמוד בקריטריונים שלה. הילד לומד להתנהל עד כיתה ז'. אם לא רכש מיומנויות בבי"ס יסודי רואים את זה מיד. המוטיבציה הזו היא שמאפשרת לבי"ס להשתלט על הקטנים. זה הרצון שלהם להשתלב ולא הסמכות של המורים. יש ילדים שלא רוצים להיות רצויים – המאוד מיואשים – אין שום כוח מול הילדים האלה. צריך לגבש שיטות מיוחדות מול ילדים אלה, לגייס שוב את המוטיבציה שלהם להתקבל. זו הסוכנות הפנימית, תהיה כמו כולם. אם בגיל 4 ילד יכול לשאת התנכלות מהילדים אבל יש לו הורים אוהבים – ישרוד. אבל ילד ביסודי שלא מתקבל ע"י הילדים ממש סובל, ביה"ס מקבל אחריות הורית. אין להורים את הכוח כמו שהיה בגיל הגן, לא יכולים לתקן.
נניח שהורים ילמדו את הילדים ולא ביה"ס – התוצאות מוטלות בספק. הילדים לא רוצים ללמוד מההורים אלא רק מהמורה. הם לא רואים את ההורים כסמכות שמעבירה את הידע.
בגדול ובממוצע רוב בתי הספר היסודיים לא ממצים את פוטנציאל ההשפעה על הילדים מבחינה חינוכית. אלו ילדים שצריך לעבוד עליהם עד גיל 8-9 ולא 5-6.
- בלתי בשלים – בעיה התפתחותית: התופעה הבולטת בבי"ס אלו ילדים עם התקפי זעם. אלו ילדים בלתי בשלים, כמו גילאי 2-3 שנים. החשיבה אגוצנטרית, תופסים את עצמם במרכז העניינים, סף תסכול נמוך. יש להם הרגשה שצריך להגן עליהם. מתקשים להבין שגם אם לא נוח, זה בסדר. מול חומר נלמד – יקבלו התקפי זעם, אין להם שתלטנות יתר, לא אדיפליים. ילדים שקטים ועדינים. יקומו באמצע הכיתה, להתפרץ על המורה, לקלל וכד'. יכולים להתנפל על ילדים אחרים ממקור של תסכול.
- הילדים ה"רעים": הסיבה לתוקפנות שלהם היא רוע. זה מתוך מצב נפשי מווסת. נהנה אחרי שנותן מכות. מספר לילד אחד שילדה סיפרה ל-X שמאוהבת בו וגורם לילדה לבושה גדולה. ילד שגונב משהו יקר לילד אחר. ילד עם רוע שיטתי שסוחט ילדים אחרים. התוקפנות הזו מאופיינת בקור רוח. לא נובעת מפגיעה, נובעת ממקור אכזרי. ילד שמתעלל מתוך הנאה סדיסטית. הרקע כי נחשף לכך, נהנה מהתנהגות שגורמת סבל לאחרים. לא בהכרח אלים. מגיל 9-12 מבצעים פעולות פוליטיות אכזריות – חרם, מביישים ילדים אחרים, מוציאים שם רע מתוך מצב אכזרי. הם מגיעים להתעללות מינית – לפגוע, להשפיל. הפוגעים מינית – נוטים לסדיזם באופן כללי, משתמשים בעליונות כלפי ילדים אחרים. האינסטינקט מולד. השריד של כוחות הציד (עשיו היה הצייד ובפיצול עם יעקב – קיין והבל. בעשיו היה משהו סדיסטי). רואים בגיל שנה ו-5 אצל ילדים שנוטים להתעלל כי זה כיף. ההתעללות גורמת להנאה סאדו-מזוכיסטית. אנחנו לא מרשים לילדים לפנות לסאדיזם. ככל שמתוגמל, הוא יותר מתפתח. הילד מוותר לאט על הדחפים הסדיסטים ומבוגרים נהנים ליהנות מהתעללות מנטלית באנשים אחרים – בדיחות, תכניות סאטירה וכו', רכילות ולשון הרע. היהדות אוסרת הנאה סדיסטית (לשון הרע) החפץ חיים. פרויד חשב שצריך לתת קצת הנאה סדיסטית ולא למנוע לגמרי. בגיל הרך אנו אוסרים על הנאה סדיסטית. בתהליך הטיפולי והשיקומי לא מלמדים שלזולת כואב. על סדיזם מוותרים בגלל הסנקציות – הפשע לא משתלם. רק אחרי שלומד לוותר על הסדיזם מלמדים על הכאב של הזולת. הסדיזם מגיע מהחלק של הצייד – זה חלק רציונלי – יש היגיון אחרי איזו חיה רצים. אם השכל שלך עובד, לא תקבל עונג. בכל כיתה של 30 ילדים יש לפחות 2 ילדים עם נטייה סדיסטית.
- תוקפנות שקשורה לתחרותיות: כבר בכיתה א' למרות שרואים יותר בהתבגרות – תוקפנות זְכַרית. אלימות בין זכרים להשגת נקבות (מאבק בין יעלים). יעל מגורה מינית נעשה אלים כלפי יעל זכר. כך גם לגבי כלבים. אם אין סיטואציה תחרותית, אין אלימות. במשחקי כדורגל של בנים רואים את זה. המשחק מסתיים ב"הבקעה" – מיניות בהתגלמותה על רקע טסטוסטרון. הבנים לומדים לפתח את הזכריות שלהם בהפסקות. משחקים בקלפים (סופרגול). הבנות בהפסקות בונות חבורות, מתחברות ומתוחות מבחינה תחרותית. לבנות יש מאבקים גדולים גם וגם הן מתעללות. יש אלימות זכרית גם בין הבנות. באלימות הזכרית יש זעם והמטרה של תוקפנות זכרית היא הפחתת ערך של האובייקט. שהזולת יוותר כמו היעל. הילדים בכדורגל ינסו להשפיל אחד את השני. במקרים קיצוניים יש ילד מסוים או יותר שהם פסולים מבחינת הבנים – מתייחסים אליהם כאל בנות – לא סופרים אותם, מתעלמים מהם. אלה ילדים בסיכון. לפעמים הילד יחכה עד גיל ההתבגרות עד שיבטא את הבעיה שלו. גם בקבוצת הבנות יש בנות שלא מצליחות להיקלט. המטרה של התוקפנות היא השפלה וסירוס.
- תוקפנות נוספת: שקשורה לקריאה לעזרה. לא קשורה לשלב התפתחותי. הם במתח רגשי בגלל משהו שקורה בבית, בית מתוח שאי אפשר לעשות בו רגרסיה. מחוץ לבית נראה ילד בלתי נשלט, לא מקשיב כשמדברים אליו – ילד מוצף, טראומטי. חיים בפחד ממה שיקרה להורים, מה שיעשו להם. לא נחים בבית וצוברים אנרגיה טראומטית. יש בתים שלא נותנים מנוחה לילדים – בגלל מריבות, אובדן, אחד ההורים חולה, מצבים קשים כל המשפחה באי ספיקה אמוציונאלית. הילד מגיע טעון לביה"ס ומסתבך בצרות. נתקע בכוונה בילדים, מפריע בשיעור. ביה"ס לא יכול לעשות המון במקרה של ילד כזה.
עד כמה בי"ס צריך להתערב בקבוצת הילדים?
לא בטוח שיש תשובה ברורה. בי"ס זה לא רק השיעור אלא גם ההפסקה. אם אנו מחנכים אנו חייבים להיות שם. יש חינוך אבסטרקטי – אבל מרגע הצלצול – סוגרים את אגף הזיכרון המילולי ופותחים את אגף גזע המוח – הדחפים וכו'. יש פיצול קיצוני בין למידה פורמלית לבין התנהגות נמוכה – זה אפיון של עידן פוסט מודרני.
חשוב לכן שגם המורה תהיה נוכחת גם בהפסקה. לדעת מה קורה בהפסקות, מי הלשין על מי, מי הכה את מי. צריך ללמוד על מבנה הכיתה. מי שולט במי. כדי ללמד תחרות הוגנת – לנצח זה לא הדבר הכי חשוב – אם יש ילד שסובל – זו בעיה של כולם – יפריע לכולם. כולם ערבים זה לזה. צריך לעזור לילד. הילד במערכת הזו עסוק בלהיות קונפורמי. שהילדים יפתחו מוסכמות. ביה"ס צריך להתערב במה שקורה בהפסקות. חלק גדול מהמטופלים חוו טראומות בביה"ס היסודי.
משחק כדורגל לדוגמה, האם להרשות לילדים לשחק כל הפסקה? הוא מכונן חברתית – יש ילדים שלא יודעים לשחק כדורגל ואז חשים דחויים. יש בתי ספר שלא מאפשרים לשחק כל יום כדורגל.
להציג בפני השכבה – נורמות השכבה. שהילדים יתקנו אחד את השני. בשוויץ כ"כ נקי – כולם מעורבים בנושא הניקיון. הם מרסנים אחד את השני – זה כמו בי"ס יסודי. בישראל כולם מתבגרים – כל אחד עושה מה שרוצה.
איך מגייסים את הכיתה למבצע – אם יש תופעות חוזרות ונשנות כל הילדים עובדים באותו נושא בהפסקות.
ילד שאין לו חברים בכיתה צריך לקבל פתרון מערכתי. זה חינוך, לעשות תורנות של ילדים שיהיו עם הילד הזה. קהילה תומכת. להוריד את החינוך מרמת הלוח לרמת הפסקה. זה דורש כוח אדם רענן.
בביה"ס היסודי אני רואה מצבים של זעם מצד המורים. המורים נטענים בתוקפנות. זו סיטואציה פגיעה להיות מול כיתה. דוגמה אישית מאוד משמעותית. חשוב שמורה לא יתקיף, ישפיל וכו' ילדים. זו דוגמה אישית שלילית. לפעמים תוקפנות בכיתה מוחרפת ע"י תוקפנות המורה. צריך לתמוך במורה כזה. מורים צריכים לקבל יותר עזרה, מעקב.
המלצה: לקחת כל תופעה בבי"ס כפרויקט להתמודדות, לקבוע לוחות זמנים ולכתוב פרוטוקולים.
הילדים שקוראים לעזרה
ביה"ס לא יכול להציל את הילדים. יש צורך בטיפול משפחתי וטיפול פרטני. ביה"ס ידווח לפקידת סעד. לתת לילדים חום ולנוח. חום ע"י איש אחד שנמצא כל יום שמקבל את הילד בבוקר ונותן לו קצת תשומת לב ואולי עוד פעם ביום ומקשיב לילד מה יש לו לומר. לא כמה אנשים אחראים. לא חייבת להיות המחנכת. שיהיה קשר אישי.
שימו לב: בכל מקרה שאין התקדמות מומלץ להיוועץ עם פסיכולוג או פסיכולוגית בית הספר.
הכותב הינו פסיכולוג חינוכי מומחה, מלווה בתי ספר וצוותים מקצועיים וחבר בוועדות היגוי עירוניות.